<< הקודם || English || Français || Русский || הבא >>

שער רביעי - יהדות, תרבות ומדינה

הקדמה וקווי יסוד
היהדות והמדינה - הרחקה לצורך מפגש של חירות

משבר הזהות

הדת היהודית היא התצורה שהתפתחה מתוך תורת ישראל לשמירת זהותו של העם היהודי בגלות. היא הצליחה בכך במצב הבלתי טבעי של חורבן המקדש, אובדן המולדת, התפרקות האומה לקהילות מבודדות ופיזורן הנרחב בכל הגלויות האפשריות, שהיו בדרך כלל עוינות לנו ויותר מכך. עמידתה הפלאית באתגר שימור הזהות אינה זקוקה להוכחה. אולם, מששב העם למולדתו, הדת לבדה לא הספיקה יותר כדי לפרנס מבחינה תרבותית ורוחנית עם שלם וחי.

יתרה מכך, חלק ניכר מהתנועות,[1] שהיו בפועל בעלות האנרגיות שנדרשו בכדי לאסוף את ה"עצמות היבשות" ולבנות מחדש גוף חי של אומה במולדתה, ראו בדת ובגילוייה אבן נגף. תהליך שיבת ציון והדבקות בדת היהודית נתפסו פעמים רבות כסותרים זה את זה – הן על ידי רבים מהדתיים, והן על ידי חלוצי הציונות החילוניים.

בימינו, מוצאים עצמם כל חלקי החברה במשבר מהותי. בעיני זהות, משבר זה הוא גם הסכנה הגדולה ביותר לעתידה של מדינת ישראל, וגם הפוטנציאל הגדול ביותר להתקדמות. כדרכם של משברים עמוקים וגדולים.

הכפייה - הסכר שמונע את המוצא

אבן הנגף העיקרית בפני התפתחות הדינמיקה הזאת למוצא של סינתזה מבריאה היא הכפייה – כפייה תרבותית, כפייה דתית וכפייה חילונית. לכל המעורבים יש אמנם אינטרס משותף - זהות שורשית ומשמעותית לעצמנו ולמדינתנו, אך כל הצדדים נרתעים מלקדם זאת כשנדמה לצד אחד כי צד אחר מנסה לאכוף עליו לחיות על פי דרכו.

כך, מצד אחד, קיים בישראל חוק האוסר על מכירת חמץ בפסח, אך כל המעוניין למכור מוכר חמץ כאוות נפשו[2]. מאידך, אין בישראל חוק המחייב יהודים למול את בניהם ובכל זאת רוב מוחלט מבצע בשמחה את ברית המילה היהודית, שכל כולה לא "דת" כי אם פשוט "הזהות שלנו". כך גם מדינת ישראל מממנת מכספי כולנו אמנים שאין להם דבר עם תרבותם של הרוב המוחלט של הציבור, ומאידך באופן קבוע ציבורים שלמים במדינה מרגישים מופלים מבחינה תרבותית על חשבון ציבורים אחרים.

תפיסת ה'נסירה' של הדת מהמדינה

"סטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא (צד הקדושה מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור)"

–זהר, סבא דמשפטים צ"ה

במסגרת החכמה הפנימית של היהדות, המכונה "קבלה", קיים מושג ה'נסירה'[3], המבטא הפרדה של דברים המחוברים לכתחילה, על מנת שיתחברו מחדש באופן שלם נכון ומוסרי יותר.

תפיסת יסוד יהודית זו של החיוביות הטמונה בהפרדת דברים מחוברים לצורך אפשרות המפגש האמיתי והחירותי ביניהם לאחר מכן היא תפיסתנו ביחס למדינת ישראל, תרבותה ויהדותה.

הגיע הזמן לערוך "נסירה" שכזאת בין המדינה לבין התרבות והדת, ולתת להם להתחבר מחדש על בסיס של חירות אמיתית וביטוי אמיתי וחי.

לא מדינת כל אזרחיה

איננו דוגלים במדינת כל אזרחיה המנוכרת לעם היהודי, לתורתו ולתרבותו. אדרבה, דבר שכזה הוא סילוף מוחלט, וגם איננו אפשרי באמת, שכן אין לכך אחיזה במציאות. מדינת ישראל הוקמה בכדי להיות מדינת העם היהודי במפורש וכמדינה לאומית היא נועדה לשקף עַם זה ולהיות ביטוי לערכיו, תרבותו, דתו, שאיפותיו, דרכו וייעודו בעולם, אך עמדה תשתיתית זו איננה חייבת להתבטא כפי שהיא מתבטאת היום.

פרט, קהילה ומדינה

בפרק הקהילתי שבחלק "מבנה הממשל" הצגנו את האמת הפשוטה והברורה לפיה רוב הדיון בנושאי דת ומדינה מקומו כלל איננו בציר שבין הפרט למדינה, אלא בין הפרט לקהילה בה הוא חי. למדינה אין את הכלים ואת היכולת להגדיר ולהסדיר את התרבות ואת הזהות של אזרחיה מלמעלה באופן משביע רצון, ממש כשם שאין לה את היכולת לעשות זאת במישור הכלכלי.

ההיפך מהסטטוס קוו

לפיכך, הדרך שבה יהדותה של מדינת ישראל התבטאה עד כה, במסגרת הסטטוס קוו המפורסם היא בדיוק ההיפך ממה שזהות מתכוונת לקדם. במקום שיהדותה של המדינה תתבטא פחות ופחות ברמה הציבורית והממלכתית ויותר ויותר ברמת ההתערבות באורח חייו של האזרח, אנחנו מציעים את ההיפך. עקרונות החירות, הזהות והמשמעות מביאים אותנו להבנה שדווקא בכדי שהזהות היהודית תהיה נחלת הציבור במדינת ישראל, וכדי שתצמח כאן תרבות שורשית אמיתית וחיה, הגישה הנכונה היא:

אורח חייו של האזרח, שבתותיו, נישואיו, אכילתו, תרבותו, השכלתו ודתו - הם ענייניו הפרטיים וענייני הקהילה בה הוא בחר לחיות, ומוטב לצמצם את התערבות המדינה בהם.

לעומת זאת, דמותה הממלכתית של המדינה: המשפט, הכלכלה, מוסר הלחימה, מדיניות החוץ, הפנים, קיבוץ הגלויות והגיור, היחס לארץ ישראל, שפת המדינה והתנהלות מוסדותיה הרשמיים - כל אלה הם הזירה שבה צריכה להתבטא באמת יהדותה של המדינה כמדינה.

מתוך קווי יסוד אלה, אפשר לסקור את ההיבטים השונים של המדיניות של זהות אחד לאחד.

[1] הכוונה היא לתנועות ומגמתן. האנשים שמילאו תנועות אלה היו תמיד מגוונים בעמדתם. הריחוק בין עם ישראל לזהותו המקורית אף פעם לא גדול כמו שהוא נראה על פני השטח ועל פני ההצהרות הפומביות.

[2] יש לציין, שהדבר נעשה גם בחסות בג"ץ, שבצעד של אקטיביזם שיפוטי צימצם ביותר את הגדרת "הפרהסיה" שבה אסור למכור את החמץ, תוך סילוף בוטה של כוונת המחוקק. על הפגם שבצורת ההתנהלות הזאת - ראה את הפרק על מערכת המשפט בחלק "מבנה הממשל".

[3] התורה מספרת שאדם הראשון נברא תחילה כאיש ואישה מחוברים, שהופרדו לאחר מכן. מטרת תהליך זה היא פגישה מחודשת של האיש והאישה מתוך רצון חופשי פנים אל פנים. הצורך בהפרדה זו נובע מהעבודה שהחיבור הכפוי בין האיש לאישה בצורה בלתי רצונית לא הוביל לתוצאה הרצויה של קשר אמיתי ועמוק של כבוד הדדי ביניהם, וכפי שכתוב בתורה: "ולאדם לא מצא עזר כנגדו". מאידך, עצם החיבור ההתחלתי הוא זה שמעיד וגם משריש את הרצון הסופי במפגש נכון יותר. הקבלה קוראת לתהליך ההפרדה הזה של האיש והאישה "נסירה", ורואה בו משל כללי להפרדה של חיבור מלאכותי לצורך חיבור אמיתי מאוחר יותר.