| << הקודם || English || Français || Русский || הבא >> |
שער רביעי - יהדות, תרבות ומדינה
מימון הישיבות ומדעי הרוח
שיוויון, הכרה במציאות, חתירה לעצמאות
החזון
אחד הנושאים הלוהטים ביותר בשיח הציבורי הישראלי בשלושים השנים האחרונות הוא מימון הישיבות. גישתה של זהות לנושא מורכב זה היא נגזרת של הגישה הכללית של הרחקת המדינה מהתערבות בנושאים תרבותיים, במקביל להכרה במציאות הקיימת בשטח והשוואת "עולם התורה" עם עולם "מדעי הרוח".
זהות רואה לנגד עיניה חזון של עולם תורה ורוח עצמאיים, שאינם תלויים בחסד ממשלתי לא כספית ולא רוחנית, אלא מוצאים את מימונם בהון פרטי וקהילתי הן של תלמידים ושומעים הבאים ללמוד, והן של ציבור המעוניין לתרום לקידום המטרות המגולמות במוסדות הלימוד והמחקר.
כאשר עולם הרוח והתורה בישראל ישתחרר מהקן החמים של המימון הציבורי, גם התורה וגם הרוח ירוויחו, אך בעיקר ירוויח הציבור בישראל שיזכה לקטוף את הפירות האותנטיים של תרבות לאומית חופשית, תוססת ועצמאית, ובעיקר - קשורה אליו ואל צרכיו.
נזקי המימון
המימון הממשלתי למוסדות תורה ולמוסדות ההשכלה הגבוהה בתחום מדעי הרוח גורם לנזקים עמוקים מאוד, שלא נובעים מרוע ליבם של האנשים המקבלים מימון זה, אלא מטבע העולם, ובפרט מטבע ההשפעה של מימון ממשלתי, גם אם נדמה שהדבר נוח לכל הצדדים המעורבים.
המימון הניתן לישיבות מצריך צבא שלם של פקחים וגורמים שנועדו לאכוף את הקריטריונים לזכאות. מעבר לכך, קריטריונים אלה, הגיוניים ככל שיהיו, משמשים בפועל כבלמים ליכולתם של תלמידי הישיבות להיות עצמאיים כלכלית וכובלים אותם למסלול בו הם נשארים תלויים במימון הממשלתי לעד.
תופעה חמורה יותר באופן ניכר היא תופעת ה"אנטי אליטיזם" שמפתחים מוסדות המקבלים מימון לפי תלמיד. הישיבות בעם ישראל היו מאז ומעולם מוסד אליטיסטי קשוח, ובחורי ישיבה היו סמל של הקרבה עצמית ומסירות אין קץ. כל זה נגוז בישראל, במידה רבה תחת ההשפעה המנוונת של המימון. כאשר המשמעות של סילוק תלמיד היא לא עלייה בתקציב הפנוי, אלא ירידה במימון, אין פלא שהישיבות מחזיקות בציפורניים כל תלמיד שיסכים לחסות בצילן.
אך, כל זה מתגמד לעומת חוסר העצמאות הרוחנית שהמימון הזה מכתיב. כאשר נשק המימון מוחזק כל העת בידי המדינה, והיא מנופפת בו תדיר, ראשי ישיבות מיישרים קו עם מה שניתן להיאמר במסגרת היכולת להמשיך לקבל את המימון. כך, באופן פרדוקסלי אבל מתבקש, אובד כל טעם לממן תורה שכזו, שכבר איננה אמיתית, אלא תלויה בטעם המזמין.
אותו הדבר אמור גם ביחס למדעי הרוח, אלא ששם מסורת החופש האקדמי מאפשרת להתבטא בחופשיות רבה יותר, ובמידה מסויימת שם הנזק מוגבל יותר להקשרים הפרגמטיים יותר. ניפוח חסר כל הצדקה של הפקולטות למדעי הרוח הוא תוצאה ישירה של הנכונות לממן אותן ביחס ישיר למספר הסטודנטים הבוחרים ללמוד בהן.
כאשר הגל ופיכטה למדו באוניברסיטאות בגרמניה מקצועות רוחניים, אף אחד לא חשב שצריך לממן אותם, גם לאחר שהם החלו ללמד בהן כפרופסורים. בניגוד למה שמקובל היום לחשוב, תקופת הזוהר של מדעי הרוח במאה התשע עשרה הייתה מלווה במעט מאוד מימון ציבורי. כיום, לעומת זאת, כל סטודנט למדעי הרוח מקבל סבסוד ממשלתי נדיב, ואנשים שאינם יכולים לתרום רבות בתחומים אליטיסטיים ומופשטים אלה מעודדים על ידי האוניברסיטאות והמכללות ללמוד לתארים שאין בהם אופק פרנסתי.
התוצאה הצפויה היא שבכל העולם המערבי, וגם בישראל, יש כמות אדירה של אקדמאים מובטלים בוגרי הפקולטות למדעי הרוח, שהמדינה צריכה למפרע לדאוג לפרנסתם והעסקתם בתכניות ממשלתיות יזומות.
הגזירה השווה בין ישיבות למדעי הרוח
"מצבי אינו מאפשר לי גם להלין על הכספים שניתנים ללומדי תורה, כי דומה שאני עצמי מקבל מן הקופה הציבורית יותר מבני הישיבות עבור עיסוק באותה תורה עצמה."
–פרופסור יהודה ליבס, מבכירי חוקרי מדעי היהדות
זהות סבורה שההתייחסות החד צדדית למימון עולם התורה שגויה ביסודה. אין הבדל מהותי בין המימון הניתן למוסדות תורה לבין המימון הניתן למוסדות אקדמיים בתחומי הרוח. בשני המקרים מדובר במימון ציבורי למוסדות לימוד העוסקים בנושאים שאין בהם תועלת כלכלית ישירה מחד, ומאידך הם מבטאים עיסוק רוחני המצדיק (או שלא מצדיק) מימון ציבורי לצורך טיפוחו ושימורו.
בניגוד לעמדה נפוצה בישראל, אין שום דבר ברור מאליו במימון הקתדרה לאגיפטולוגיה באוניברסיטה העברית, יותר מאשר במימונה של ישיבת מיר.
אלא שהדברים לא נעצרים בזה, ויש להשוואה בין מימון הישיבות למימון מדעי הרוח הקשר עמוק יותר. למרות שהדבר לא היה חייב להיות כך בפועל, עובדה היא, בכל העולם, שהמוסדות האקדמיים למדעי הרוח אינם מייצגים באף מדינה את הלכי הרוח המקובלים בחברה הכללית. בארצות הברית, למשל, מעל 90% מהלומדים בפקולטות למדעי הרוח תומכים עקבית במפלגה הדמוקרטית. די להיזכר בזהותו של הנשיא הנבחר האחרון כדי להשתכנע שמדובר בתופעה מוזרה. גם בישראל תופעה זו קיימת, וביתר שאת. שורשם ההיסטורי של מדעי הרוח הישראליים בשמאל הרדיקלי של "ברית שלום", שאיחדה את אבות המחקר ההומני הישראלי הוא מן המפורסמות.
מן המפורסמות הוא גם, שתופעה זו מתרחשת פחות בעולם המדעים המדוייקים, שבו הפילוח של הדעות מייצג טוב יותר את פילוח הדעות המקובל בחברה. דבר זה מביא מעצמו למחשבה שמימון ציבורי עבור המוסדות למדעי הרוח איננו דבר מובן מאליו, ומכל מקום, ראוי שיאוזן על ידי מימון מקביל.
טוענת שמימון ממשלתי של מדעי הרוח בישראל מצדיק את מימונן של הישיבות, ולהיפך. כל עוד ישיבות מקבלות תקצוב ממשלתי, סביר שגם המוסדות של מדעי הרוח יקבלוהו, וכן להיפך, מכיוון שמוסדות אלו מבטאים עולמות ערכים אותנטיים המתנגשים בחברה הישראלית, ואין צדק בחיזוק ממשלתי של אחד הצדדים על חשבון השני.
המצב הקיים ומבט לעתיד
כיום ישנן במדינת ישראל מאות ישיבות, ומאות מוסדות אקדמיים העוסקים בתחומי הרוח, הנהנים ממימון ממשלתי ישיר ועקיף. גם אם הדבר איננו מוצא חן בעיני זהות, זוהי עובדה חברתית קיימת עם שורשים היסטוריים עמוקים למדי, ולא ניתן לשנות מציאות זו בן רגע. ומכל מקום, זהות מתנגדת לקיצוץ חד צדדי כלפי אחד משני האגפים של מוסדות ההשכלה הרוחניים הנתמכים בישראל על ידי המדינה.
עם זאת ברור שהכיוון המיוחל הוא הפחתה הדרגתית של התלות של מוסדות אלו בתמיכה הממשלתית מחד, וצמצום הדרגתי של תמיכה זו על עזרתה למוסדות ועל ההגבלות שהיא נושאת עמה מאידך. כך תיפתח הדרך למחקר רוחני ועיסוק תורני - עצמאי, מכובד, שורשי ואותנטי יותר, לטובת כולנו.
| << הקודם || English || Français || Русский || הבא >> |