| << הקודם || English || Français || Русский || הבא >> |
שער שביעי - התכנית המדינית
רקע לתכנית המדינית (2/2)
מטרת תכנית אוסלו ובנותיה
ובכן, אם זה לא "השלום" ולא ה"ביטחון", לא ה"דמוגרפיה" ולא ה"לאומיות הפלשתינית", לא הלחץ הבין לאומי ולא הכלכלה – מה המטרה שלשמה אנו מבקשים תכנית מדינית? התשובה האמיתית והעמוקה היא שאנו מבקשים לגיטימיות לזהות הישראלית.
וכך הסביר את הדברים לא אחר מאשר אדריכל אוסלו – ד"ר רון פונדק, שהלך בינתיים לעולמו:[2]
"אני רוצה שלום כדי שתהיה 'ישראליוּת'. . השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. 'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה יאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל."
אנו, כלומר ה"ישראלים", מבקשים להגדיר את עצמנו באמצעות שכנינו. אנו שואפים למצב בו שכנינו יקבלו את קיומנו באזור, ומתוך כך יאמצנו העולם כולו אל משפחת העמים. אנו שואפים למצוא את מקומנו בין האומות[3]; שואפים למצב בו נהפוך ל'עם ככול העמים' – ובקיצור – אנו שואפים לייצר ליהודים זהות לאומית רגילה, זהות הבאה ככל העמים, מתוך ריבונות בארצם, במקום הזהות הנבדלת מכל העמים, זו הנובעת מן הברית העתיקה החרותה בבשרם.
במילים פשוטות, אנו שואפים לישראליות במקום יהודיות: להגדיר את עצמנו על יסוד האזרחות במקום על יסוד הלאומיות. כל עוד שכננו נלחמים בנו ולא מקבלים את הישראליות החדשה הזו כלגיטימית, אנו מוטחים שוב לנקודת המוצא היהודית ממנה יצאנו, או ברחנו. לכן, אנו זקוקים להסכם עם הערבים. לא בשל כל התירוצים הביטחוניים, הדמוגרפיים והאחרים, אנו זקוקים להסכם בכל מחיר איתם, כדי להגשים את חלום הנורמליות הישראלית. היהודים צריכים את שיתוף הפעולה של הערבים, כדי להיות ישראלים, או אם תרצו – הישראלי צריך את הערבי כדי לשכוח שהוא יהודי.
אלפי קורבנות הטרור, מסירת חבלי מולדת, עקירת יישובים על יושביהם, טילים בשמי תל-אביב, אובדן הלגיטימיות הקיומית, אובדן של יותר מ- 10% מתקציב המדינה בכל שנה - ונזקים רבים נוספים – כל אלה מודה ד"ר פונדק – אינם מחיר ה'שלום' או פתרון ה'בעיה' הדמוגרפית, אלא מחיר שיש לשלם במסגרת המאבק הפנימי על זהותה של המדינה.
כשהמלחמה לא נגמרת, השלום לא מתחיל
עמדת הנחיתות הבסיסית, זו התולה את הזהות הישראלית בשכנינו, מתעלת אותנו למשחק סכום אפס, המבוטא במדויק בסיסמא: "שטחים תמורת שלום".
לאורך ההיסטוריה, תמיד הצד המנצח במלחמה, הוא זה המציע שלום תמורת נכסי היריב. אולם אצלנו מתקיים מצב ייחודי בו הפקדנו בידי האויב החלש מאיתנו – צבאית וכלכלית – את הנכס החשוב מכל: את מפתחות הזהות הישראלית. הנכס הזה אינו תלוי כלל בתוצאת המלחמה. נהפוך הוא, אם באופן תיאורטי, יושמד האויב לחלוטין, נמצא עצמנו שוב כ'עם לבדד ישכון' – בדד עם זהותנו היהודית. לכן, אסור לנו באמת לנצח - ואכן, מעולם לא ניצחנו באמת. אף לא מלחמה אחת ממלחמות ישראל נסתיימה בכתב כניעה ללא תנאי כמקובל במלחמות קיומיות בין העמים המסתיימות בתבוסה מוחלטת של אחד הצדדים בשדה הקרב.
משבר הזהות הפנימי שלנו מוביל לכך שהמושג 'ניצחון' אינו בנמצא כלל בלקסיקון שלנו. גם כשצה"ל משמיד את צבאות האויב, בגבורה ובכישרון רב, אין אנו מעלים על הדעת לעשות את הצעד האחרון ולהוביל את מדינות האויב לכניעה מדינית מפורשת, כי אז לא יהיה עם מי לעשות שלום ולקבל הכרה. לכן המלחמות שלנו אף פעם לא נגמרות. נשק חדש וחיילים טריים תמיד יימצאו לאויבינו, וכשהמושג 'ניצחון' אינו בנמצא, המלחמה אף פעם לא באמת נגמרת והשלום לעולם לא באמת יכול להתחיל.
מי שעיניו בראשו מבין שהתהליך שאנו עדים לו אינו תהליך שלום, אלא המשך המלחמה באמצעים אחרים. התוצאה של התהליך מקבילה לתוצאה של מערכה צבאית מוצלחת עבור האויב: אנו חווים אובדן שטחים ולגיטימיות, נזק כלכלי ודמורליזציה פנימית. ההכרה במסגרת הסכם אוסלו בצדק ה"פלשתיני", ובזכותם על ארץ ישראל, והוויתורים הטריטוריאליים שבאו בעקבותיו, לא הובילו לייתר השלמה עם קיומה של ישראל אלא בדיוק להיפך: לתהליך חמור של דה-לגיטימציה במדינות המערב. המחיר בנפש גדול פי כמה מזה ששילמנו קודם ל"תהליך השלום", המחיר הכלכלי עצום – אולם החמורה מכל היא הדה-לגיטימציה בתודעת הדור הישראלי החדש. הצעיר הישראלי שעמד על דעתו לאחר תחילת התהליך המדיני (גילאי 30-40) כבר אינו רואה עצמו כיליד הארץ, אלא כאורח בארצו. מלח הארץ וסלע קיומה הוא האדם הערבי. גירוש יהודים מביתם הפך ללגיטימי, אך איש לא יעלה על הדעת לפעול כך כלפי ערבים. ניתן, אם כן, לומר במפורש כי האויב מצליח לנצח אותנו ב"שלום" ולהשיג אט אט את שביקש להשיג ונכשל בכך במלחמה.
הישראלי שכבר מבין כי שלום לא יקבל, מקווה כי לפחות באמצעות 'בקשיש' בדמותם של שטחים ש"גזל" מן הערבי ב-1967, ייאות הערבי להתעלם מ"גזלת 1948". אולם, הנסיגה בלגיטימיות כבר חצתה מזמן את קו 1948. ה"חטא הקדמון" באוניברסיטאות הנחשבות במערב, כבר אינו כיבושי 1967, ואף לא תוכנית החלוקה ב-1947. ה"חטא הקדמון" הוא הצהרת בלפור ב-1917, כלומר עצם פתיחת הפתח לחידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל בכל שטח שהוא.
"הקמנו לכם מדינה... חלמנו על מקום שבו ספר הספרים החדש ייכתב לקראת גאולת העולם, כי אתם הרי עם סגולה", הסבירו אינטלקטואלים בריטים לפרופ' זאב צחור את כעסם על ישראל, "היו לעולם ציפיות, וראו מה עשיתם."
–מתוך ראיון שנתן צחור למאיר עוזיאל בעיתון מקור ראשון
כל התוכניות המדיניות שמוצעות לציבור בישראל על ידי הקשת הפוליטית על כל גווניה, באות מתוך תודעת ה"'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה" – כלשונו של רון פונדק. האופק שלהן אינו מימוש הזהות היהודית במימד הלאומי, אלא בדיוק ההיפך. התוכניות כולן מניחות שהקונפליקט הוא טריטוריאלי, ולכן ויתור על טריטוריה יביא לשלום אשר יאפשר לנו להתקבל כעם נורמלי בין שכננו מקרוב ומרחוק.
אבל דווקא הבריחה מהזהות חוסמת כל תקווה לשלום. אם אנו זקוקים לשלום בכדי לקבל הכרה ב'ישראליזציה' החדשה שהמצאנו לעצמנו, ואם כתוצאה מכך מקבל האויב תעודת ביטוח ואיננו מסוגלים לגבות ממנו מחיר שאין הוא מסוגל לעמוד בו – מדוע שייתן לנו שלום? מדוע שלא יוסיף לדרוש עוד ועוד מחירים כפי שאכן הוא עושה? מדוע שלא יוסיף ויכריע את המאבק באמצעות "תהליך השלום"?
תכנית אלטרנטיבית יכולה אם כן להצליח, רק אם תשרת מטרה אסטרטגית הפוכה לחלוטין. לא 'ישראליזציה' של המדינה אלא 'ייהוד' שלה[4].
[2] https://www.crisisgroup.org/en/file/1239/download?token=33KVS3AB, עמ' 35, הערה 225.
[3] נציין את שמו המקורי של ספרו המרכזי של ראש הממשלה בנימין נתניהו: "A Place Among the Nations".
[4] לא כאן המקום להעמיק ולהסביר כי באמת הערבים מוכנים לשלום עמנו, אך רק לכזה המכבד את זהויות ותרבויות האזור. הערבי מוכן לשלום עם היהודי – אך לא עם קולוניאליסט אירופאי הכופה עליו את זהותו. כשהיהודי מגיע עם מסכה של ישראלי, הערבי עוטה מסכה של פלשתיני והשלום הופך בלתי אפשרי.
| << הקודם || English || Français || Русский || הבא >> |