| << הקודם || English || Français || Русский || הבא >> |
שער שישי - חירות האזרח ובטחון הפנים והחוץ
חלק ראשון
חירות האזרח וביטחון הפנים (3/4)
חיסול אלימות המשטרה
תפקיד המשטרה הוא לא לשפוט ולא להעניש, אלא למנוע עבירות על החוק. אולם בישראל, גם אם לא ביצעת כל עבירה, נעצרת לשווא ושוחררת, תידרש למסור טביעות אצבעות, ואם צריך הן יילקחו ממך בכח, בניגוד למה שנעשה בעבר. אתה תידרש לחתום על ערבות, ואם תסרב יוארך מעצרך בתואנות שונות ומשונות, למרות שאין לכך שום סיבה ועוד ועוד.
למעשה, המשטרה נמצאת במאבק כיפוף ידיים מתמיד מול האזרח וחירותו. האזרח הישראלי מעדיף שלא להיתקל בשוטר ובוחר שלא להסתייע בו. אזרח שלא מצא חן בעיני המשטרה יכול למצוא עצמו בקלות חשוף לאלימות משטרתית חמורה ומואשם בעקבות זאת בעצמו בתקיפת שוטר, ולאחר מכן לנהל משפט, ולהזדקק להוכיח שההיפך הוא הנכון. למערכת יש את כל הזמן – הרי האזרח הוא זה שמממן אותה. לאזרח הקטן אין שום כח ממשי מולה, ומעטים המקרים בהם תוכח צדקתו[8].
השוטר צריך לראות עצמו כמשרת ציבור. כשמפקדי התחנות המקומיות יבחרו על ידי התושבים, יחול מהפך בתודעת השוטרים. עברות של אלימות שוטרים סתמית כלפי אזרחים צריכות לשאת עונשים מרתיעים מאוד – כולל פיצוי כספי נכבד ממשכורתו של השוטר.
היחס למרי אזרחי בלתי אלים
מדינות החירות המפותחות הכירו בכך, שישנם מצבים המצדיקים מעבר פורמלי על החוק. נורמות וכללי התנהגות במקרים כאלו, הפכו לאחד מיסודותיה של הדמוקרטיה המודרנית. כאשר מדובר ביחידים, מדובר בסרבנות אידאולוגית; ואילו כאשר מדובר בציבור שלם, מדובר ב"אי ציות אזרחי מנומס", או בתרגום הלא מדויק שהשתרש בארץ: "מרי אזרחי בלתי אלים". המרי האזרחי ההמוני נושא מסר משמעותי הרבה יותר מסרבנותם של בודדים. ציבורים רחבים שאינם מסוגלים עוד להשלים עם עוולות השלטון, ומוכנים לעבור על החוק בצורה פסיבית, תוך תשלום המחיר הכרוך בכך, מצביעים על עוול קיצוני ששלטון חסר רגישות הוליך את נתיניו לתוכו.
התפרצות רחבה של מרי אזרחי הינה מבחן מצוין למהותו הדמוקרטית של השלטון. האדם הפשוט אינו מעוניין מטבעו לעבור על החוק, אלא לדאוג לחייו התקינים, למשפחתו ולפרנסתו. האזרח הקטן מעוניין באופן טבעי להיות מובל על ידי הנהגה ברורה, ולציית לה. הציות הינו טבע אנושי, ושבירת מחסום הציות הינה פעולה הנוגדת את טבע האדם. ציבור שלם היוצא לרחובות בצורה מרוסנת (בשונה מאספסוף), תוך נכונות למעבר על החוק ותשלום המחיר, חייב להדליק נורה אדומה אצל כל שלטון דמוקרטי, נורה הזועקת באותיות קידוש לבנה: הפרתם את כלל המשחק – לא הכללים הפורמליים, אלא הכללים החשובים יותר, התשתית הבסיסית, עליה נשענים ערכי הלאום. שלטון המתעלם ממחאה שכזאת – גם אם החוק לצידו – אינו יכול להתהדר בתואר "דמוקרטי". הקו הברור הנמתח בין החיוב בשמירת החוק והסדר, ובין הצורך הנדיר אך החיוני בהפרתו במצבים מסויימים – מאפשר קיום וביצור של שני העקרונות כאחד, גם עיקרון שמירת החוק, וגם העיקרון המוסרי.
מקובל כיום כי בכל המקרים שבהם פרץ "מרי אזרחי" בדמוקרטיות המערביות, קידם מרי זה את שלטון החוק והדמוקרטיה באותן מדינות, ומנע עיוותים מוסריים קשים אשר פשו בממסדיהן. מדובר כאן בכלי מאזן חשוב מאין כמותו נגד שרירות הלב השלטונית, כלי שתמיד היטיב עם המדינות שקיבלוהו עליהם, ומעולם לא הוביל לאנרכיה[9].
בישראל, מאז הקמתה, לא התפתח יחס שכזה כלפי מושג המרי האזרחי, ובכל פעם שכלי זה נוסה על ידי אזרחים, שניסו למחות באופן בלתי אלים תוך כדי מעבר על החוק כנגד מדיניות שנתפסה בעיניהם כעוולה יסודית, תגובת המדינה הייתה דיכוי של התופעה באלימות, תוך כדי ניסיון תמידי לצייר את המפגינים בתור הצד האלים, שהאלימות כנגדו היא הכרח בל יגונה.
מפלגת זהות, שצמחה משורשיה של תנועת "זו ארצנו", שחוותה על בשרם, גבם ועצמותיהם של מפגיניה הפאסיביים את אלימותם הקשה של השוטרים, שנשלחו לשם כך ועל דעת כך על ידי ממשלת ישראל, רואה מציאות זאת כחולי מוסרי שיש לבער מהנוף הישראלי.
מעבר לכך, גישה זו של המדינה היא היא האחראית על צמיחתן של קבוצת שוליים אלימות ברחבי הקשת הפוליטית. כאשר הממשלה לא מסוגלת להתייחס בנחישות לא אלימה למפגינים פאסיביים, ובכך לתת לעם לבטא את התנגדותו למדיניותה, ובוחרת במקום זה את דרך ההפחדה הכוחנית, היא מזמינה התנגדות אלימה ישירה מצד מי שמתייאש מהיכולת להשפיע על הציבוריות בדרכים לא אלימות.
זהות מתחייבת להוביל מדיניות המבחינה בין מחאות אלימות למחאות בלתי אלימות, ומתחייבת להימנע משימוש באלימות כלפי מאבקים שאינם אלימים, אפילו אם יש בהם מעבר על החוק. יש די והותר כלים משפטיים בידי המדינה להתמודד עם הפרת חוק, וממשלה הבטוחה במדיניותה לא צריכה לחשוש משפיטתם של מפגינים המוכנים לעבור על החוק במלוא חומרת הדין על עברותיהם. השימוש המשטרתי באלימות צריך להיות מוגבל אך ורק להתמודדות עם הפגנות אלימות באמת.
אנו מאמינים שכאשר הממשלה תכיר בהבדל היסודי בין מרי אלים למרי שאיננו כזה, גם יכולתה להתמודד עם הפגנות אלימות באמת תגדל מאוד, כי כאשר המשטרה אלימה כלפי כולם - אין לה לגיטימציה ציבורית להיות אלימה כלפי איש. כאשר יהיה ידוע שהמשטרה מפעילה כוח רק כנגד מי שמפעיל כח בעצמו, תהיה בידה הלגיטימציה המלאה הדרושה על מנת לפעול במלוא העוצמה נגד כל מי שמנסה לכפות את עצמו על החברה באלימות.
[8] הקורא מוזמן לעיין בספרו של משה פייגלין, במקום שאין אנשים, הממחיש בדוגמאות רבות את כל הנאמר בפרק זה.
[9] עד לפסקה זו, סעיף המרי האזרחי מצוטט מספרו הנ"ל של משה פייגלין עמודים 98-99.
| << הקודם || English || Français || Русский || הבא >> |