| << הקודם || English || Français || Русский || הבא >> |
שער שישי - חירות האזרח ובטחון הפנים והחוץ
חלק ראשון
חירות האזרח וביטחון הפנים (2/4)
שבי לאויבים במקום מעצר מנהלי לכולם
קיים מתח מובנה בין חירות הפרט ובין המציאות של מצב מלחמה. מלחמות, מעצם הווייתן, אינן מתקיימות בין פרטים אלא בין ישויות קולקטיביות. במלחמה, החובה המוחלטת לשמור על זכויות הפרטים נדחית מפני אילוצי המציאות ומפני זכותה וחובתה של כל מדינה להגן על עצמה ועל אזרחיה. עקרון זה מובן היטב ומקובל בעולם, ועל פיו נקבעות נורמות של יחס לאויב - הן ללוחמים והן לאוכלוסיה אזרחית.
בין היתר, העיקרון הזה מאפשר למדינה לשבות את אויביה. המדינה אינה יכולה לשפוט ולהעניש אויב על כך שהוא נלחם בה, בהינתן שהוא נלחם לפי הנורמות המוסריות המקובלות ולפי דיני המלחמה. עם זאת, היא יכולה לשבות אותו או להגביל את פעולותיו ואת תנועתו בדרך אחרת על מנת להגן על בטחונה ועל בטחון אזרחיה ולוחמיה. בשעת מלחמה, שבי נחשב למענה הצודק וההומני ביותר לאיום של האויב על בטחון המדינה.
במשך עשרות שנים, למרות המציאות בשטח, מדינת ישראל מסרבת להכיר בכך שהיא נמצאת במלחמה מול אויבים המבקשים לפגוע בריבונותה או להשמידה. מכיוון שהמדינה אינה מכירה במלחמה, היא אינה מכירה באויבים כאויבים. המדינה מתייחסת לאויביה כאל פושעים ומטפלת בהם באמצעות מערכת המשפט שלה. אלא שמערכת המשפט אינה ערוכה לטפל באויבים, כפי שידעו מנסחיהם של דיני המלחמה. כדי להתמודד עם כך, המדינה אימצה את פתרון הכלאיים שנקרא מעצר מנהלי.
מעצר מנהלי הוא כלי שמאפשר למדינה להחזיק באדם בתנאי כלא לתקופות ארוכות ולחקור אותו ללא משפט, ללא הצגת הראיות נגדו, ללא האשמה בפשע וללא מתן זכות להתייעץ עם עורכי דין. הדבר מביא לפגיעה חמורה בזכותם של העצורים המנהליים להליך משפטי הוגן.
הכוח שהיכולת להשתמש במעצר מנהלי נותנת למדינה הוא כוח משחית. המדינה יכולה לעקוף באמצעותו את כל המנגנונים שמאפשרים משפט צדק, בלא שום שקיפות או ביקורת. מדינת חירות אינה יכולה להחזיק בכוח כזה.
טעות לחשוב שהכלי הזה משמש את המדינה רק נגד אויבים. אמנם רוב העצורים הם חשודים בטרור, אך חלקם נחשד בעבירות אחרות שאינן מלחמתיות בטבען וחלקן אפילו אינן אלימות. גם האפשרות להשתמש במעצר מנהלי נגד אנשי הפשע המאורגן הועלתה לא פעם, בין היתר על ידי יצחק אהרונוביץ' בהיותו השר לביטחון פנים. כל זמן שלמדינה יש זכות לבצע מעצרים מנהליים, אין דרך של ממש להגביל את השימוש בהם.
זהות תאסור על השימוש במעצר מנהלי. מדינת ישראל תכיר באופן רשמי בכך שהיא נמצאת במלחמה ותלמד להבדיל בין אויבים ובין פושעים. אויבים יישבו או יוגבלו באופן אחר בהתאם לנסיבות. הם לא יואשמו, לא יישפטו ולא יזכו ליחס של פושעים, אלא אם הפרו את דיני המלחמה. פושעים יישפטו במערכת המשפט הפלילית וימוצה עמם הדין, תוך שמירה על זכותם למשפט הוגן. אין זה אומר שהענישה כלפיהם תהיה חמורה פחות מהצעדים שיינקטו כלפי אויבים, כולל אויבים שפשעו, אבל היא לא תיעשה באותן מסגרות.
המושג "פגיעה בביטחון המדינה" רחב מדי ואינו מתאים להגדרת האויב. המדינה תוכל להכריז על מדינות זרות או על ארגונים חמושים הפועלים נגד ישראל ואינם שייכים לממשלה כעל התארגנויות עוינות. אויב יהיה אדם הנלחם במסגרת התארגנות עוינת או שנאמנותו נתונה לה, אדם שפעל לפגוע בריבונות הישראלית או לסכן את קיומה של המדינה למען מטרות עוינות[6], או חבר בארגון שאלו הן מטרותיו.
השבי אינו אמצעי ענישה ואסור יהיה להשתמש בו ככזה. הוא נועד אך ורק למנוע מהאויב להזיק למדינה ואין בעצם שביית האויב הבעת עמדה מוסרית כלפיו. המדינה תהיה חייבת לשמור על שלומם ועל כבודם של שבוייה. המדינה תהיה רשאית לחקרם , להחזיק בהם או להחליפם במסגרת חילופי שבויים. ככלל, בסיומה של המלחמה הצדדים הלוחמים משחררים את שבוייהם, אלא אם אותם שבויים נשפטים על הפרת דיני המלחמה.
למדינה יש זכות לשפוט אויבים שהפרו את דיני המלחמה כשפעלו נגדה, גם בזמן שהם שבויים. גם דיני המלחמה המקובלים מכירים בכך. מי שיואשם בהפרת דיני המלחמה יהיה זכאי למשפט צדק, אם כי הוא לא יישפט במערכת המשפט האזרחית והאופן שבו תובטח זכותו למשפט צדק יהיה שונה מהאופן בו מובטחת זכות זו לאזרח שפשע. קיימות הגדרות המקובלות בעולם למשפט צדק למי שהפר את דיני המלחמה ומדינת ישראל תשפוט לרוחן.
עלינו להכיר במלחמה - ולנצח בה. המלחמה מביאה להפרה בלתי נמנעת של זכויות הפרט, הן של אזרחי המדינה והן של בלתי-מעורבים באזורים שבשליטת האויב. אי-הכרה במצב המלחמה וניהולה בעצלתיים ובעצימות נמוכה במשך עשורים גרמו לשחיקה מתמשכת במעמדן של זכויות הפרט, בנוסף לקרבנות רבים בגוף ובנפש ולנזקים לרכוש ולמשק שניתן וצריך היה למנוע. על מנת שנוכל להפסיק לסבול מפגעי המלחמה.
[6] מטרות עוינות כלומר המטרות של התארגנויות עוינות. קיומן של מטרות עוינות הוא חיוני להגדרת אדם כאויב. מי שפעל כך שלא על מנת לקדם מטרות עוינות אינו אויב, אלא הוא פושע מסוכן שיש להענישו בחומרה.
[7] האמור בפרק הזה אינו מתייחס לשיטות החקירה הלגיטימיות במקרים שונים. זה נושא לדיון אחר.
| << הקודם || English || Français || Русский || הבא >> |