<< הקודם || English || Français || Русский || הבא >>

שער שישי - חירות האזרח ובטחון הפנים והחוץ

חלק שני - בטחון ישראל
תפיסת הבטחון הלאומית

הכרעה ונצחון במקום "הכלה" ו"סבבים"

במדינה שקמה לאחר השואה, ושאזרחיה עדיין נרצחים כי הם יהודים, אתוס הביטחון הוא אתוס היסוד. לציבור יש אינסטינקט בטחוני בריא ושכל ישר, אך חסרים לו בדרך כלל הכלים של הכרת והבנת הטכנולוגיה הצבאית המודרנית[10], הביטחון והמלחמה. חסרים לו הכלים להפרדה בין דעות קדומות, ובין עובדות, לקחים, וביקורת בונה על מערכת הבטחון. הציבור נאלץ להישען על מומחים-לכאורה בכירי דרגה, תוצרי ומקודמי המערכת, המנציחה את עצמה, את חבריה ואת תפיסותיה, השגויות לא פעם.

כישלונה המהדהד של מערכת הביטחון לשמר את רמת הבטחון שהורגלנו לה לפני הסכם אוסלו - לשמור את העורף מחוץ למעגל הלחימה, בלי מאבטחים בכל מקום, בלי טילים על בתינו, בלי מנהרות, ובלי איום גרעיני – כשלון זה מחייב תיקון יסודי. אולם תיקון זה אינו אפשרי כעת, כיוון שאסכולת ה"הכלה" החליפה את אסכולת ההכרעה, וכל ניסיון להחזיר את הגלגל לאחור מאיים על הקריירות של חברי אליטה רחבה, אשר נבנו סביב תעשיית ה"שלום" של הסכם אוסלו[11].

על אתוס הביטחון גם הועמסו שלל אינטרסים וערכים שאין להם דבר עם בטחון. הצבא לא אמור להיות זירה למאבקים חברתיים. הוא לא אמור לחנך, לא לייצר "שוויון מגדרי", לא לשדר תוכניות חדשות ופרשנות, ולא ליצור "שוויון בנטל".

"ל נועד לשמש לתכלית אחת בלבד: לייצר הרתעה אימתנית מפני התקפה על מדינת ישראל, ואם ההרתעה לא מספיקה - להכריע את האויב במהירות הרבה ביותר ובמחיר הנמוך ביותר בהרוגים ישראלים. על צה"ל לעשות זאת במחיר כזה לאויב, שייצור אצלו הרתעה חדשה מפני "סבב" נוסף למשך כמה שיותר עשורים. זה אפשרי בהחלט. לדוגמא, מאז הסכם הפסקת האש שלאחר מלחמת יום כיפור, ועד שהמשטר הסורי קרס, התקיים שקט מוחלט בגולן במשך 36 שנים רצופות. גם המשטרים במצרים ובירדן הסכימו לשלום עם ישראל רק לאחר שספגו תבוסות צבאיות מוחצות מידי צה"ל.

בהתחשב בהון הכספי והאנושי העצום המושקע בצה"ל, זכותנו לדרוש ממנו להתמקד בעיקר, ולתת תמורה מרבית להשקעה.

על מנת לייצר את אותו צבא, יעיל ואיכותי, שמכריע את אויבי ישראל במהירות וביעילות, וכך חוסך בחיי אדם ובכסף, מרתיע, וסולל את הדרך לשלום, חייב צה"ל לשקם את עולם הערכים שאיבד מאז הסכמי אוסלו. היפוך ערכי הצבא המסורתיים, מניצחון להכלה, ונטישת עקרונות המלחמה הבסיסיים ביותר, כמו למשל ריכוז המאמץ להכרעה, הביא לבזבוז תקציבי ענק, לפגיעה באימונים וביכולתו הקרבית של צה"ל, לאובדן היכולת לנצח, ולקורבנות רבים ומיותרים.

אפשר, לדוגמא, להשקיע משאבי עתק בסוללות "כיפת ברזל" רבות, ובפריסת כוחות גדולים סביב רצועת עזה, ובטיסות מעליה, ובים מולה. אפשר לנסות "להכיל" את האיום בכל דקה ובכל יום לאורך שנים. מנגד, אפשר לנצח במערכה ולחסל את האויב. בכל מערכה שבה נסתמך על "הכלה" כאסטרטגיה, נמשיך לא לנצח, ונמשיך "לספוג".

צה"ל של היום אינו חותר לניצחון. ניצחון לא קיים יותר בעולם המושגים שלו, משום שהחברה ששלחה אותו לתפקידו כבר לא מאמינה בצדקת קיומה, וממילא בזכותה להכריע את אויביה.

צה"ל חותר להכלה. אבל ההכלה מנציחה את מצב הלגיטימיות של האלימות כלפי ישראל, ומערערת את הלגיטימציה הישראלית בעולם, ואפילו בבית פנימה. היא דורשת כמות כוחות ומשאבים גדולים הרבה יותר, שלעולם לא יספיקו, מביאה למספר גדול יותר של הרוגים ופצועים, שנה אחר שנה, ללא סוף, ומבטיחה את המלחמה הבאה, בתנאים קשים יותר.

אובדן ערך הניצחון והחתירה לקראתו הובילו לכך שמפקדי הצבא הבכירים, במקום לתת בידי הדרג המדיני את הביטחון באפשרות לגבות את מדיניותם באמצעות צה"ל, עושים בדיוק את ההיפך. דוגמא להתנהלות זו ניתנה, למשל, כאשר מעדות מוקלטת[12] של שר הבטחון לשעבר אהוד ברק, התברר כי היה זה הדרג הצבאי, ולא האזרחי-מנהיגותי, שמנע את תקיפת והשמדת מתקני הגרעין באירן. יש עוד דוגמאות רבות, אמירות פומביות של אלופים ורמטכ"לים, המעידות שהם מקובעים בגישת ה"הכלה", ודוחים על הסף את האפשרות להכריע ולנצח, אפילו כשהיא מוצעת להם. יש לכך גם דוגמאות בתחום בטחון הפנים. למשל - התנגדות שב"כ להוצאתה מחוץ לחוק של "התנועה האיסלמית" בישראל, מול הדרג המדיני שהחליט על כך פה אחד.

ערב מלחמת ששת הימים עמדה ישראל נוכח איום קיומי מיידי. צה"ל תכנן להזניק את כל חיל האוויר בבת אחת ולתקוף את בסיסי חיל האויר המצרי, ורק לאחר מכן "להתחיל" את המלחמה, אחרי שכבר הוכרעה לטובתנו במהלומת הפתיחה. ראשי מערכת הביטחון הקרינו אז ביטחון עצמי ומוראל גבוה. בשלב מסוים הם אף איימו בהתפטרות אם לא יתאפשר להם לתקוף, כי הם ידעו שאם נמשיך להמתין עד שצבאות ערב יתקפו ראשונים, המחיר בדם יהיה כבד וקיום ישראל יהיה בסכנה חמורה. כך ביצע כל צד את תפקידו האמיתי. ההנהגה האזרחית שקלה את כל השיקולים, ולבסוף החליטה, וההנהגה הצבאית, מוכנה ונחושה לקרב, נתנה ביד מנהיגי האומה את הביטחון ואת הכלים לבצע.

פעם אחר פעם מתברר לנו שכיום התהפכו היוצרות, וגם כשההנהגה האזרחית כבר מבינה שאין ברירה אלא לתקוף, ולהכריע, אלופי הצבא וזרועות הבטחון לא זו בלבד שאינם דוחפים קדימה, אלא להיפך, בולמים את המנהיגים.

לשיא הגיעו הדברים כאשר סגן הרמטכ"ל – האלוף גולן – בנאום יום הזיכרון לשואה ולגבורה (תשע"ו) הניח את החברה הישראלית וצה"ל על קנה מידה זהה לזה של הצבא הנאצי והזהיר מפני התפתחויות דומות. לא מדובר בפליטת פה אלא בתוצר מתבקש של אינדוקטרינציה ארוכת שנים של קציני ולוחמי צה"ל באמצעות עמותות חיצוניות, חלקן נתמכות בידי "הקרן לישראל החדשה", המערערות עד היסוד את יסודות הזהות והצדק הישראלי, מונעות את יכולת הזיהוי של האויב ככזה, ומעקרות את יסוד הניצחון מהשיח הצה"לי.

הדרך לבניית צבא יעיל ומנצח עוברת קודם כל דרך שיקום ובניית ערכי הצבא. רק על תשתית ערכית נכונה יהיה ניתן:

עם התמלא התנאים הנ"ל, ניתן יהיה להגיע גם להשגת הניצחון בפועל.

דור שלם של מפקדים וחיילים צמח אל עולם מושגים "פוסט-מודרני" של "נרטיבים" - עולם שאין בו אמת ושקר, טובים ורעים, ולכן לא יכול להיות בו צדק, ולא התחלה וסוף, וממילא גם לא ניצחון.

וכשאין ניצחון, המלחמה לעולם אינה נגמרת, וכשהמלחמה לא נגמרת, גם השלום לא יכול להתחיל.

[10] רוב אזרחי ישראל יודעים שיש לנו יכולות צבאיות-טכנולוגיות מעולות ועוצמתיות, אך לא בקיאים בפרטים, אף שמדי פעם ניתן להם פרסום פומבי.

[11] בחינת פרטי תהליך ההידרדרות במצבה הביטחוני והאטרטגי של מדינת ישראל נפרסה בהרחבה בנספח "ביטחון ישראל מאוסלו ועד היום".

[12] מקור: http://www.mako.co.il/news-military/security-q3_2015/Article-1cd02b99ac05f41004.htm.

<< הקודם || English || Français || Русский || הבא >>