<< הקודם || English || Français || Русский || הבא >>

נספחים

ביטחון ישראל מאז הסכמי אוסלו (1/5)

(נספח לשער ביטחון ישראל ושער התכנית המדינית)

בשני העשורים וחצי שחלפו מאז הסכמי אוסלו שולש מספר הרוגי הטרור, ומספר הפצועים בפעולות הטרור עלה ליותר מפי שמונה-עשר[13]. לפני הסכמי אוסלו לא היתה מחלקה לנפגעי פעולות איבה בביטוח הלאומי – פשוט משום שלא היה בה צורך. תקציבי הביטחון ובטחון הפנים מאז פרוץ ה"שלום" – הוכפלו, וכך, על פי הנתונים החלקיים הנגישים, גם תקציב שב"כ. מצבה הביטחוני של ישראל והלגיטימיות של עצם קיומה התדרדרו מאוד.

לראשונה מאז מלחמת העצמאות הפכו תל אביב וחיפה למטרה קלה ולגיטימית לירי רקטות מסיבי בכל "סבב" לחימה. בין סבבי הלחימה שאינם מוכרעים, אשר הולכים וגובים מחיר דמים יקר יותר ויותר, מתרגלים אזרחי ישראל ל"טפטוף" רקטות ולהכלה ישראלית. אובדן הרצון לנצח (כי אנחנו בתהליך "שלום") הוביל לאימוץ תפיסת לוחמת המגננה, שבבסיסה המוסרי ניצב ערך ההגנה העצמית בלבד, ובסופו של דבר לעקירת עצם מושג הניצחון מהתודעה הצה"לית. התפיסה המתגוננת-בלבד היא שהולידה לפני עשרים שנה את תופעת הבטונדות, שהחלו לצוץ בעקבות הסכמי אוסלו. ברבות השנים הפכו הבטונדות לטכנולוגיות מתקדמות – לטילי חץ וכיפת ברזל – והשלימו את המהפך בתפיסת הביטחון של ישראל.

ישראל שלאחר אוסלו אינה מסוגלת עוד להכריע ולמנוע את התפתחות איום הגרעין האיראני, כפי שעשתה לפני למעלה משלושים שנה בעיראק. בפועל, גם אם מנהיגיה לא יודו בכך, ישראל מכינה עצמה תודעתית ומעשית לאיראן גרעינית ולהתגוננות פסיבית. הסכם אוסלו שאמור היה להביא שלום וביטחון – הביא את ההפך הגמור. הנסיגה מדרום לבנון - שהיא המשך ישיר לתפיסת הסכמי אוסלו - הכניסה את כל המדינה תחת מטריה של למעלה מ-100,000 טילים של החיזבאללה, חלקם מונחי-GPS, המכוונים אל כל מטרה אסטרטגית בישראל ומהווים איום שאינו נופל בחומרתו מן האיום הגרעיני[14].

בנספח זה, זהות מבקשת להתחקות אחרי ציוני דרך בהידרדרות הזאת. הקריסה האסטרטגית של הביטחון הישראלי איננה גזירת גורל. ניתן לשוב ולאמץ אסטרטגיה ביטחונית שתשמור על ביטחון המדינה כפי שהיה קודם להסכמי אוסלו. אבל כדי "לחשב מסלול מחדש" צריך קודם להבין שטעינו. כדי להיות מסוגלים לראות את הטעות, עלינו להעמיד ברצף הגיוני אחד את תוצאותיו הביטחוניות של אותו הסכם. זו היא המטרה במסמך שלפניכם.

ממשלת פרס
4.11.95 – 29.5.96

פרס מיישם את אוסלו

ההיסטוריה לא יכלה להמציא אדם מוצלח יותר משמעון פרס בכדי להפקיד בידיו את יישום הסכמי אוסלו, או נסיבות נוחות יותר כדי להתחיל ליישמם.

פוליטיקאי מנוסה ומוכשר זה, אביו הפוליטי של תהליך אוסלו, האיש שתמרן את יצחק רבין מהתנגדות מוחלטת להסכם אל הובלתו בפועל, ושהפך בזכות אוסלו לאישיות בינלאומית חזקה, מוכרת ואהודה, (וגם עשירה מאוד) קיבל לידיו את הגה השלטון בליל רצח ראש הממשלה רבין.

להלם שהותיר הרצח בציבור הישראלי לא היו גבולות. מתנגדי אוסלו "סומנו" כשותפים פעילים לרצח. חובשי כיפה העדיפו להסתירה כשהלכו ברחובות תל אביב. התעמולה פעלה את פעולתה וההתנגדות העממית הרחבה להסכמים התפוגגה או הודחקה. במקום לעצור את הסכמי אוסלו, רציחתו הנפשעת של רבין השיגה את ההפך הגמור, והפקידה את ביצוע הסכמי אוסלו בידי האיש הלהוט מכולם להוציאם אל הפועל, תוך כדי שהיא מפילה לפניו את כל מתרסי ההתנגדות הציבורית. בתוך חודשיים, בנובמבר-דצמבר 1995, השלימה ממשלת פרס נסיגה מלאה מכל ערי יו"ש[15], ללא כל התנגדות ציבורית. מיד לאחר מכן ניסה פרס להגיע להסכם עם סוריה ולסגת גם מרמת הגולן.

אוסלו מוליד את טרור המתאבדים

התוצאה[16] לא איחרה לבוא. הציבור הישראלי התוודע לסוג חדש של טרור – לא עוד חומרי נפץ מוסלקים בתיקים או בכיכרות לחם, אלא מחבלים מתאבדים המפוצצים עצמם באוטובוסים ובמקומות הומי אדם. הסכם אוסלו, שסימן את אבדן ההכרה הישראלית בצדקת דרכה, ואימוץ הצדק ה"פלסטיני", הפך את המלחמה בישראל ממאבק פוליטי גרידא למלחמת קודש. הרוצחים המתאבדים הפכו ל"שהידים" נוחלי גן העדן המוסלמי, ומשפחותיהם למשפחות מכובדות הזוכות לקצבאות נאות מתקציבה של הרשות הפלשתינית[17]. גל של פיגועי התאבדות הציף את הארץ. רק בשבועיים שבין ה-21 לפברואר ל-4 במרץ 1996 נרצחו 59 ישראלים, רובם בפיצוץ אוטובוסים, אך שמעון פרס דבק בקונספציה שהוביל.

מבצע 'ענבי זעם' ותחילת ה'סבבים'

ב-13 למרץ כינס פרס את מנהיגי העולם לוועידת שלום בשארם א-שייח. בתגובה, קיבל מטחי קטיושות בצפון שאילצו אותו לצאת למבצע ענבי זעם. המבצע נעצר כשפגז צה"לי הרג בשוגג כמאה אזרחים בכפר קנא והביקורת הבינלאומית איימה להשבית את חגיגות פרוץ השלום.

כך – בקיץ 1996 – הפכו מלחמות ישראל ל"סבבים".

התברר כי תהליך הנסיגה רק מחזק את אמונת האויב בצדקת דרכו ובחולשת רוחנו[18], ומוביל לעוד אלימות. או אז נאלצת ההנהגה הישראלית להפעיל את צה"ל כדי לעצור את ההתקפות, אך היא עושה זאת בתוך המסגרת של 'אוסלו' – כלומר מקפידה לא לנצח את ה"פרטנר", שבלעדיו קורסת הקונספציה החדשה ואין עם מי לחתום על הסכם. אובדן תחושת הצדק הלאומית שבאה עם ההכרה בעם ה"פלסטיני" ובריבונותו בארצנו, גורמים לדה-לגיטימציה של כל פעולה צבאית, גם אם היא לצרכי הגנה עצמית, ולכן כל נפגע אזרחי בצד הערבי יוצר לחץ בינלאומי שנתפס בישראל כ"כבד" עד "בלתי נסבל". הממשלה, שממילא לא יכולה לקבוע את מטרת המבצע, נכנעת ללחץ הבינלאומי, צה"ל נסוג - וחוזר חלילה, עד ה"סבב" הבא.

[13] הכוונה למספרי ההרוגים והפצועים השנתיים הממוצעים, לפני ומאז אוסלו. מספרים מוחלטים ראה בנספח "דוח אוסלו".

[14] הנזק ממספר גדול של פגיעות "נקודתיות" במטרות חיוניות עשוי להשתוות ואף לעלות על הנזק מפגיעת פצצה גרעינית אשר מזיקה לשטח נרחב.

[15] למעט חברון שנמסרה מאוחר יותר על ידי נתניהו.

[16] התוצאה של הסכם אוסלו, לא של החלפת רבין בפרס. תופעת פיגועי ההתאבדות בישראל החלה עם הסכם אוסלו, ובתקופת ממשלת רבין, בטרם נרצח, היו 11 פיגועי ההתאבדות הראשונים, בהם נרצחו 79 ישראלים.

[17] תקציב שחלק ניכר ממנו מגיע מישראל.

[18] הביטוי הרהוט ביותר לכך שבעיני הערבים ישראל נחלשה מאד, בשנים שמאז אוסלו, היה ב"נאום קורי העכביש" של מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה ב-26.5.2000, שבו אמר: "ישראל אמנם מצטיירת כבעלת עוצמה צבאית גדולה ועליונות טכנולוגית, אך החברה הישראלית לא תעמוד בעוד מתקפות טרור, פיגועים וקטיושות. החברה הישראלית עייפה ממלחמות ואין לה האיתנות והחוסן לעמוד במאבק דמים ולספוג נפגעים".