<< הקודם || English || Français || Русский || הבא >>

נספחים

ביטחון ישראל מאז הסכמי אוסלו (2/5)

ממשלת נתניהו הראשונה
18 ביוני 1996 עד 6 ביולי 1999

נתניהו ממשיך את אוסלו

אמנם ברור היה שבנימין נתניהו לא מביא איתו בשורה חלופית, אך מה שלא היה צפוי הוא שהיעדר הבשורה של נתניהו יוביל אותו, זמן קצר לאחר היבחרו, להמשיך בהסכם שיזם יריבו ואף לחבק את ראש אש"ף, יאסר ערפאת. בפועל, הנזק שגרם נתניהו כאשר שיעבד את כל "המחנה הלאומי" לתהליך אוסלו, אינו פחות מזה של פרס. כל עוד היה התהליך פרי באושים של השמאל בלבד, ריחפה מעל ההסכמים עננה של חוסר לגיטימיות בקרב הרוב היהודי בישראל. ישראל אמנם נכנסה למלכודת, אך הדרך עוד היתה פתוחה לצאת ממנה. נתניהו, שנבחר ברוב זעיר על גלי ההתנגדות לאוסלו, נעל את המלכודת על כלל החברה הישראלית - שנותרה לכודה בתהליך עד היום.

בתחילת כהונתו עוד ניסה נתניהו להתנות את המשך יישום הסכמי אוסלו, ואת מסירת חברון, בביצוע חלקו של ערפאת בהסכם – בין היתר, בשינוי סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים להשמדת ישראל - אך ללא הועיל[19]. נתניהו היה עתיד לגלות מהר מאוד שמרגע שהכיר בלגיטימיות וב"צדק הפלסטיני" הוא עצמו הפך לגזלן האולטימטיבי, לאיש הרע בסיפור, שעליו מוטלת כל העת חובת התיקון, ואילו העולם אינו שועה יותר לקטנות כגון סעיף כזה או אחר ב"תקנון ועד הבית של הבניין הגזול".

"יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו"

ב-4 בספטמבר, 1996, נפגש נתניהו לראשונה עם יאסר ערפאת, תוך שהוא משלה את עצמו כי יוכל לגלגל את האחריות להמשך התהליך אל הצד ה"פלסטיני". נתניהו טבע אז את המושג "יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו" ועמד על קיום ההתחייבויות ה"פלסטיניות" בהסכם. מובן שהפגישה הסתיימה בלא כלום. עקרון ה"יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו" הוכח במהירות כמנותק מן המציאות החדשה של תהליך אוסלו. ערפאת הבין מהר מאוד שנתניהו השתעבד לתהליך, בדיוק כקודמיו מן השמאל, ולכן העיקרון היחיד התקף עבורו הוא "לא יתנו שטח - לא יקבלו שקט." שבועיים לאחר המפגש העקר עם ערפאת, ניסה נתניהו לשדר עסקים כרגיל אולם ככל הנראה נתניהו עדיין לא הבין את המציאות שעיגן בעצם פגישתו עם ערפאת. באוסלו נוצרה מפלצת שאי אפשר לחסל מבלי לוותר על ההסכמים ועל הלך הרוח שהוליד אותם. מאז אוסלו אנחנו מוכרחים להאכיל את המפלצת כל העת בסכומי כסף אסטרונומיים, בנתחי ריבונות ובהרוגים ישראליים - בכדי לקנות "שקט תעשייתי" בטחוני ופוליטי לעוד זמן מה.

לא ניתן לחסל את המפלצת משום ש"זו ארצם" - הם הצד הצודק, והעולם מצפה מישראל, שהכירה בכך, לנקוט כלפיהם בתהליך פעיל של "חזרה בתשובה", כלומר עוד ועוד נסיגות, ובוודאי שלא חיסול של מי שלגיטימיותו הוכרה. מצד שני, גם לא ניתן לסגת ולספק למפלצת את מלוא תאוותה, משום שכפי שהעיד ארנסט בווין[20]: בנאומו בשנת 1947: "השאיפה העקרונית של ערביי ארץ ישראל כלל אינה ריבונות לאומית בארץ ישראל – אלא שלילת כל סיכוי לריבונות יהודית שכזו". הדבר האחרון שהם מעוניינים בו זו מדינה עצמאית, ולכן גם שמעון פרס, גם אהוד ברק, גם אריאל שרון וגם אהוד אולמרט - שהשתדלו מאוד לתת בערך את הכל, זכו לאותה תגובה אלימה לה זכה נתניהו.

מנהרות הכותל

כשהבין ערפאת שנתניהו נעל את עצמו במלכודת אוסלו, הוא ניצל את ההזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו - פתיחת מנהרת הכותל לתיירים. מדובר היה בשטח בריבונות ישראלית מלאה - שטח שבעשרים השנים שחלפו מאז נותר תמיד פתוח, ללא כל בעיה. ערפאת ניצל את פתיחת המנהרה כתירוץ לפתוח במתקפה שהביאה להרג ששה עשר חיילים ישראלים, שחלקם נורו בנשק ישראלי שניתן בידי "עמיתיהם" ה"פלסטינים" בסיורים המשותפים - שהיו גאוות הסכמי אוסלו.

הסכם חברון

נתניהו למד מהר את העיקרון החדש ומסר ל"מפלצת" את עיר האבות חברון, למעט שטח מזערי הסמוך למערת המכפלה והיישוב היהודי, בכדי לקנות תקופת מה של שקט, וזאת מבלי להציג דרישות כלשהן לרשות הפלסטינית, תוך הצהרה שמדובר ביישום של הסכמים קודמים. (זאת, למרות שהשהיית ביצועם של אותם ההסכמים ממש עד שהרשות הפלסטינית תעמוד בתנאים הנדרשים ממנה, הייתה לב עמדתו המדינית המוצהרת.)

הסכם וואי והמשך הנסיגות

השקט החזיק מעמד זמן קצר, ובקיץ 1997 התחדשו פיגועי ההתאבדות שהובילו ללחץ, לוויתורים ולהסכם וואי - לפיו אמורה הייתה ישראל להוסיף ולסגת מ-13% נוספים מן השטח. לשבחו של נתניהו ייאמר כי לא אמר נואש, וניסה כל העת להוסיף ולייצר התניה כלשהי בין המשך הנסיגות לקיום ההתחייבויות הערביות. במקביל ניהל נתניהו מגעים בלתי רשמיים עם הסורים, ולטענת האמריקנים הסכים במהלכם לנסיגה מוחלטת מרמת הגולן, אך גם מגעים אלה לא הבשילו לכדי הסכם.

בין כך ובין כך הלכה ממשלת נתניהו והתפוררה עקב סכסוכים פנימיים, והאכזבה בימין ממדיניותו. ההתגייסות שנתניהו נהנה ממנה בבחירות נגד פרס לא חזרה על עצמה ובבחירות 99 ניצח אהוד ברק.

ממשלת אהוד ברק
מאי 1999 – פברואר 2001

את תקופת כהונתו הקצרה של אהוד ברק - קצרה יותר מכל ממשלות ישראל האחרות - אפיין רצון אובססיבי להגיע להישג מדיני כלשהו.

המו"מ על הגולן

תחילה פנה ברק לערוץ הסורי והציע נסיגה מוחלטת לגבול הבינלאומי. ברק לא הבין שהגדרתו של ארנסט בווין לסכסוך היהודי-ערבי תקפה גם לגבי הסורים - הסכסוך עם ישראל הוא חלק מהותי מהגדרתם העצמית והם חייבים לשמרו. הסורים התעקשו על נסיגה ישראלית לא רק אל הגבול הבינלאומי שעובר עשרה מטרים בלבד מזרחית לכינרת, אלא עד קו המים ממש, ו"שותפות" סורית על מקור המים העיקרי של ישראל. ברק נאלץ לוותר.

הבריחה מלבנון

ביולי 2000 ניסה ברק לייצר "הישג"[21] והורה על נסיגה חד צדדית של כל כוחות צה"ל מדרום לבנון – גם ללא הסכם עם הסורים[22]. הנסיגה הבהולה כללה מראות קשים של השתלטות חיזבאללה על ציוד ישראלי, זינוב בכוחות צה"ל הנסוגים, והחמור מכל – התעללות בחיילי צד"ל ומשפחותיהם שכרתו ברית דמים ארוכת שנים עם ישראל וברגע אחד נבגדו והופקרו לגורלם[23].

בעקבות מהלך הנסיגה שהוצג כהברקה וכהצלחה אדירה, מרושת כיום כל דרומה של לבנון בלמעלה מ- 150,000 טילים ורקטות המכסים את רוב שטח ישראל, חלקם מונחי GPS, הממוקמים בתוך בתי מגורים, בתי ספר, מסגדים ומרפאות, מכוונים לעבר כל מטרה אסטרטגית בישראל, ומהווים זרוע אסטרטגית קדמית של המשטר האירני אל מול כל ניסיון התגוננות ישראלי מפני האיום הגרעיני האירני. בשורה התחתונה, הנסיגה מלבנון הביאה למפולת אסטרטגית במאזן הכוחות וההרתעה מול האיום האירני.

שיחות קמפ-דיוויד

באותו חודש (יולי 2000) נפגש ברק עם ערפאת ב'קמפ דיויד' והציע לו 90% מכל שטחי יש"ע וכן שליטה פלסטינית ברובע המוסלמי והנוצרי בירושלים ובהר הבית, וריבונות בחלקים מירושלים, תמורת סיום הסכסוך. אפילו הנשיא האמריקני ביל קלינטון התייצב מאחורי הצעת הנסיגה הכמעט מוחלטת של ישראל.

האופטימיות ששידר ברק עם תחילת השיחות הסתמכה על נכונותו לסגת מכל השטח, כולל "המקומות הקדושים", ועל הגישה לפיה מהות הסכסוך היא טריטוריאלית. כמובן, שברק עתיד היה להעלות חרס בידו וכל הישגו היה ההכרזה הפומבית: "אין לנו פרטנר בערפאת לעת הזאת"[24].

האינתיפדה השניה

ה"הישג" הזה לא הועיל לישראל בזירה הבינלאומית. משנדחק לקיום ההסכם ולסיום הסכסוך, פתח ערפאת כהרגלו במעשי איבה, שבישרו את פרוץ האינתיפאדה השנייה. הפעם התעוררו לפעולה גם ערביי ישראל, שהחלו, בעיקר בצפון הארץ, להשתתף בהפגנות אלימות שהפכו למהומות. במהלך המהומות נהרגו 12 מפגינים ערבים אזרחי ישראל, ואזרח יהודי אחד, בכור ג'אן ז"ל, שנרצח ביידוי אבנים בעת שנסע בכביש החוף.

אהוד ברק הצליח להוכיח שוב עד כמה מדויקת היתה ההגדרה של בווין. יסוד הסכסוך אינו רצון ערביי ארץ ישראל במדינה משלהם, אלא רצונם בחיסול המדינה שלנו. לכן – כל "התקדמות" של ממש בתהליך המדיני דוחקת אותם לפיצוץ אלים שמנציח את הסכסוך, אשר עומד בליבה של ההגדרה העצמית ה"פלסטינית", ולפיכך הם חייבים להמשיכו עד להשגת מטרתם - נסיגה יהודית מלאה מכל שטחי ארץ ישראל.

מראות הלינץ' בחיילי צה"ל ברמאללה (12.10.2000) זעזעו את הציבור בישראל. ההרוגים מקרב הערבים הגבירו את הלחץ הפנימי והבינלאומי, קואליציית ברק התפוררה, הסיעות הערביות הסירו את תמיכתן וברק נאלץ להודיע על התפטרותו והתמודדותו בבחירות חדשות.

[19] בפועל, האמנה הפלסטינית מעולם לא שונתה, למרות מצגי השווא של אש"ף.

[20] שר החוץ הבריטי בתקופת סיום המנדט בממשלת אטלי. מתומכי ומעצבי מדיניות הספרים הלבנים וההעדפה של הבריטים את הערבים, ולא מחובבי ציון בלשון המעטה.

[21] בישראל, כל נסיגה הופכת את המנהיג האחראי לחביב התקשורת ול"אתרוג" החסין מביקורת ולעתים גם מחקירות. ייתכן וגם לעובדה זו היתה, השפעה בפני עצמה על הוראת הנסיגה המבוהלת וחסרת האחריות של ברק, נוכח החקירות שהתגבשו נגדו באותה עת בעניין העמותות.

[22] באותו זמן כוחות הצבא והמודיעין הסורי ישבו בשטח לבנון, והכתיבו במידה רבה את הנעשה שם.

[23] "צבא דרום לבנון" (צד"ל) פעל בדרום לבנון מסוף שנות השבעים עד ליציאת צה"ל מלבנון במאי 2000. צד"ל פעל כשלוחה של צה"ל, כדי לסייע להגנת ישראל בדרום לבנון, בעיקר על-ידי הגנה על "רצועת הביטחון" בסמוך לגבול הישראלי. לצורך הבנת מידת השותפות יש לציין כי משרד הביטחון הישראלי היה אחראי על התקציב של צד"ל. הנסיגה מלבנון נחתה על לוחמי צד"ל כרעם ביום בהיר והעמידה אותם ואת משפחותיהם בסכנה מיידית. ביום נסיגת צה"ל מלבנון כ-7,800 אנשי צד"ל ובני משפחותיהם נמלטו לישראל. במהלך השנים שחלפו מאז הנסיגה, לא פחות מ-3,000 מהם התייאשו וחזרו ללבנון, על אף הסכנה שנשקפה לחייהם. חלק מהחוזרים עצורים עד עצם היום הזה; חייהם של אחרים הפכו לגיהנום. בין יתר ההטרדות שהם עוברים, נקראים אנשי צד"ל לשעבר לחקירות חיזבאללה שנועדו לברר האם הם עדיין שומרים אמונים לישראל – המדינה שלא ידעה לשמור להם אמונים.

חיילי צד"ל נלחמו, נפצעו ונהרגו לצדם של חיילי צה"ל. זו הייתה הברית המשמעותית ביותר שכרתה ישראל עם פלג כלשהו בעולם הערבי. ברית היסטורית שאינה פחותה בחשיבותה מהסכמי השלום עם מצרים וירדן, בשל העובדה שגורם מחוץ לגבולות ישראל החליט לעמוד באופן פעיל לצדנו. לא בחשאי, אלא בגלוי – בשדה הקרב, כתף אל כתף עם חיילי צה"ל.

מהלך השנים שצה"ל פעל בתוך לבנון נהרגו קרוב ל600 לוחמי צד"ל ונפצעו קרוב ל1500.

מעבר לחובה המוסרית כלפי לוחמי צד"ל, הטיפול במצוקתם הוא גם אינטרס אסטרטגי מן המעלה הראשונה. העולם הערבי בוחן כיצד ישראל מתייחסת לבני בריתה, והזנחתם תקשה עוד יותר על יצירת בריתות עם קהילות ומדינות באזור בעתיד. מצוקתם של לוחמי צד"ל זוכה לפרסום בעולם הערבי, ומשמשת את החיזבאללה ככלי תעמולה. המסר למי ששקלו לשתף עמנו פעולה ברור: בשעת מבחן, ישראל נוטשת את ידידיה ובעלי בריתה.

(חלק מהדברים כאן הועתקו מדבריו של אלי אבידר, יו"ר 'הפורום למזרח תיכון חכם', לשעבר ראש נציגות ישראל בקטאר).

[24] אין להמעיט בחשיבות ההכרזה הפומבית הזאת, משום שלראשונה מאז תחילת "תהליך השלום עם הפלשתינים" הודה פומבית הגורם הבכיר והמוסמך ביותר בישראל שלא ניתן להגיע לשלום. הכרזה זו, והאירועים הקשים זמן קצר אחריה, איפשרו לציבור גדול בישראל להתפכח סופית מהאשליה שתהליך אוסלו ישיג שלום.